אסור לפנטזיה למות כבר התחלתי לכתוב בתוך הראש: ״אסור לפנטזיה למות.״ ואז עצרתי. העובדה שאני משוכנע ברעיון מסוים אינה אומרת שרק מפני שאני משוכנע, כולם צריכים להשתכנע גם הם. לפני הטענה שאסור לפנטזיה למות יש שאלה קודמת: למה אסור לה למות? או אולי שאלה לא נוחה אף יותר: למה היא לא תמות? ואפשר להמשיך ולחזור לאחור. כל שאלה מכילה שאלה שקדמה לה. נסיגה רקורסיבית שאם נאפשר לה להימשך תגיע בסוף אל עצם קיומנו: למה אנחנו חושבים, למה אנחנו כותבים, למה לשמר רעיון במקום למסור הכול לשכחה. אפשר לסגת עד כדי כך שבסוף נשאל אם בכלל ראוי לכתוב אפילו מילה אחת. אבל איני רוצה להגיע רחוק כל כך. לא היום. — אני חי בין ארבעה קירות. לפעמים נדמה לי שאני יוצא מן החדר הזה פחות מכפי שראוי. אני רוצה להרחיק מסכים מן העיניים. אני רוצה להריח יותר ולראות פחות. אני אוהב להרגיש את הרוח. אני לא מחזיק מעמד זמן רב בחוץ. אבל בפרק הזמן הקצר הזה, לפני שאני מתעייף, אני מרגיש משהו. זו לא שלווה. זו הקלה. והדיוק הזה חשוב. כי שלווה והקלה אינן שקולות. שלווה מניחה, במובן מסוים, שהעימות הסתיים. הקלה פירושה רק שלרגע הלחץ שלו פחת. וחוץ מזה, לא תמיד אפשר לצאת. גם היחס שאני מנסה לתאר אינו פשוט כמו ״בפנים״ ו״בחוץ״, אף שברמת הפשטה מספקת אולי אפשר לצמצם אותו לכך. אני מדבר על היחס שלנו לסביבה. וסביבה לא תמיד אפשר לשנות בקלות שבה פותחים דלת וחוצים סף. לצמצם את הבעיה לשאלה אם אנחנו בפנים או בחוץ פירושו לבלבל בין משתנה אחד לבין המערכת כולה. — ולמעשה יכולתי לעצור כאן. כבר אמרתי את מה שרציתי לומר. כל מה שבא אחר כך שייך לחובה אחרת: לגרום לעצמי להיות מובן. זו העייפות שלי מן הכתיבה. אני לא כותב לעצמי. אילו כתבתי רק לעצמי, הייתי מסיים כבר לפני שורות רבות. אולי בכותרת. כל ההתפתחות שבאה אחריה הייתה מתרחשת מאחורי דלתיים סגורות, בלי תחביר, בלי הסברים, וכנראה בלי מילים. אבל אני כותב לך. כדי שתבין אותי. ומאחר שכבר כתבתי את כל הטקסט הזה —מלבד הכותרת— בשבילך, עכשיו אני באמת מבקש את תשומת לבך. אם כבר הבנת לאן אני הולך בלי צורך בעוד מילה, הלוואי שהיית מולי. שמבט בלבד יספיק כדי לדעת מה, איך, מתי, איפה ולמה. שנחסוך לעצמנו את הצורך האבסורדי הזה להפוך מחשבות לסמלים, סמלים למשפטים, ומשפטים שוב למחשבות בתוך תודעה אחרת. אבל אנחנו לא יכולים. ולכן אני ממשיך. — אסור לפנטזיה למות משום ששינוי הסביבה החומרית שלנו אינו תמיד נוח, ולעיתים קרובות מדי אינו אפשרי כלל. הפנטזיה היא מוצא. אף ש״בריחה״ היא אולי מילה שזכתה שלא בצדק למוניטין רע. עבור אנשים מסוימים פנטזיה היא תמונות. לאחרים — קולות. לאחרים — פסלים, גופים, מרקמים. יש פנטזיות שרואים; אחרות נוגעים בהן; אחרות שומעים. ויש שמריחים. צר לי שאיני מצליח לחשוב כיצד לבשם את הטקסט הזה, שאולי יגיע אליך כשהוא מומר לביטים. ועוד יותר צר לי שאיני יודע איזה ריח יוכל להעביר אותך לסביבה שבה תרגיש בדיוק את מה שאתה רוצה להרגיש עכשיו. כי אין סיבה שזה יהיה הדבר שאני צריך. או יתאים לרגישות שלי. או לאתיקה שלי. או למוסר שלי. ייתכן שהמחשבות שלך ייראו לי בזויות. ייתכן שאשנא אפילו את האפשרות שקיים אדם כמוך. אולי אשפוט אותך. אולי לעולם לא אצליח לסלוח לך. אולי אחשוב שמוצדק לגנות אותך. אולי אחרים ירצו לנקום בך. ובכל זאת, עדיין אפשר להבין אותך. להבין אינו לזכות. ההבחנה הזאת חשובה במשפט כפי שהיא חשובה מחוצה לו. הבנת השרשרת הסיבתית שמובילה למעשה אינה מבטלת בהכרח את אחריותו של מי שביצע אותו. אבל היא גם אינה מתירה לנו להעמיד פנים שהשרשרת אינה קיימת. אני יכול להוכיח אותך על מה שאתה עושה, ובו בזמן לשאול את עצמי מה הביא אותך לשם. אני יכול להכיר באחריותך בלי להעניק לך מונופול על כל הסיבות. ואולי דווקא שם אני יכול להציע משהו: אפשרות פחות מזיקה. מוצא אחר. פנטזיה שבה דחפים מסוימים יכולים לקבל ייצוג בלי להפוך לנזק. אם תקבל אותה או תדחה אותה, זה כבר לא תלוי בי. אתה אפילו עשוי לפרש אותה באופן שיום אחד יגרום לי לשנוא את עצמי על כך שכתבתי אפילו מילה אחת. גם זה סיכון ביצירה. — כי פנטזיה, כמה שנרצה לדמיין אותה מלאה בקסם, טירות וצבעוניות מדברת, אינה אומרת אותו דבר לכולם. היא אפילו אינה אומרת אותו דבר לאותו אדם לאורך כל חייו. הפנטזיה מסתגלת. היא משתנה יחד עם הדבר שממנו אנחנו צריכים לברוח. ואז מופיעה חובה קשה הרבה יותר: להבין. להבין אינו לחגוג. להבין אינו להצדיק. להבין אפילו אינו להפסיק לכאוב מול הדבר שאנחנו מבינים. לפעמים ההבנה דורשת בדיוק את ההפך: לעבור דרך הדחייה שלנו עצמנו וליצור קשר אינטלקטואלי עם דבר שמבחינה רגשית אנחנו מתנגדים לקבל. לתת את הספק לטובת האדם לא מפני שכולם חפים מפשע, אלא מפני ששום הסבר רציני לא אמור להתחיל בכך שהוא מתייחס למסקנותיו כאילו כבר הוכחו. ואם נצא לחפש אשם, אולי נגלה דבר לא נוח עוד יותר: אשמה כמעט לעולם אינה מתנהגת כמו חפץ שאי אפשר לחלק. היא מתפזרת. כאן אני חייב לדייק. אפשר לייחס אחריות משפטית לאדם מסוים. סיבתיות כמעט לעולם אי אפשר לייחד כך. בית משפט צריך לקבוע מי ביצע פעולה, עם איזו ידיעה, באילו נסיבות ובאיזו דרגת אשמה. הוא זקוק לגבולות, משום שבלעדיהם המשפט נעשה בלתי אפשרי. למציאות אין חובה כזאת. המציאות יכולה להכיל שרשראות סיבתיות עצומות. אבות. אמהות. מוסדות. היעדרויות. החלטות. השפלות. תמריצים. פחדים. טעויות. שתיקות. אנשים שעשו משהו. אנשים שלא עשו משהו. אני סוטה מן הנושא. אבל גם בסטייה יש משהו. ומאחר שהשאלה הישירה על הפנטזיה נפתרה כבר לפני שורות רבות, אני רוצה להציע תרגיל אחרון. — יצור אחד נותן נשק ליצור אחר. הוא לא מצווה עליו להשתמש בו. הוא לא אומר לו נגד מי. הוא לא מציב מטרה. הוא אפילו לא מעודד אותו במיוחד לירות. אבל יש קבוצה אחרת של אנשים, אירועים ונסיבות שמפעילים לחץ על היצור השני. הם מתגרים בו. שוברים אותו. הורסים אותו לאט. הוא לא מוצא מוצא. או ליתר דיוק, הוא לא רואה אותו. איש אינו מראה לו. הדבר היחיד שהוא לומד בקביעות הוא לסבול. אבל הנשק בידיו. הוא לומד להשתמש בו. הוא מבין את תפקידו. ובסופו של דבר הוא יורה. הוא מבצע עבירה. עכשיו מגיעה השאלה הלא נוחה: מי אשם? אני לא שואל מי לחץ על ההדק. זו שאלה תיאורית וכנראה פשוטה. אני שואל על כל הארכיטקטורה הסיבתית. כמה מן האחריות שייכת למי שמסר את הנשק? כמה למי שהפעיל את הלחץ? כמה למי שיצרו את התנאים שאפשרו לנשק הזה להתקיים ולעבור מיד ליד? כמה למי שייצר חלק אחד? כמה למי שסיפק את המתכת? כמה למי שראה אדם מתדרדר והחליט שזה לא עניינו? כמה למוסד שיכול היה להתערב? וכמה לאדם שבסופו של דבר החליט לירות? אני לא אומר שכולם צריכים לשאת באחריות משפטית. זה יהיה אבסורדי. אני אומר שלגרום, לתרום, לאפשר, להקל, להימנע מפעולה, להחליט ולבצע הם סוגים שונים, אף שבצורך שלנו בתשובה פשוטה אנחנו מעדיפים לדחוס את כולם למילה אחת: אשמה. אפשר אפילו לדמיין זאת מתמטית. נניח שיש אירוע סופי E. לא בהכרח קיימת סיבה אחת C, אלא קבוצה: E = f(C₁, C₂, C₃, …, Cₙ) לחלק מן המשתנים יהיה משקל כמעט אפסי. אחרים יהיו מכריעים. חלק יהיו הכרחיים אך לא מספיקים. אחרים יספיקו רק כשהם מצטרפים לתנאים מסוימים. חלק יהיו רחוקים כל כך מן התוצאה שכל ייחוס של אחריות משפטית להם יהיה מגוחך. אבל משקל קטן אינו אותו דבר כמו אפס מוחלט. וכאן מופיעה השאלה שבאמת מעניינת אותי: מדוע, בסוף שרשרת עצומה של משקלים סיבתיים, שבה גרם אחר גרם עשויה להצטבר מסה גדולה מזו שנושא האדם האחרון, מבטנו נופל כמעט אך ורק על החוליה האחרונה? על מי שבסוף נפל. על מי שבסוף פעל. על מי שהיה שם כאשר כל מה שקדם לו קיבל צורה חומרית. אולי מפני שזה קל יותר. לחוליה האחרונה יש שם. יש לה פנים. אפשר להושיב אותה מולנו. חברה שלמה אינה נכנסת לספסל הנאשמים. אי אפשר לאזוק שרשרת סיבתית. תקופה אינה יכולה לרצות עונש. אני מבין את ההתנגדויות. אני מבין את הדוגמאות הקיצוניות שכבר כנראה עולות לך בראש. אני גם מבין שיש מעשים שמעוררים כעס עז כל כך שכל ניסיון להסביר אותם מרגיש פוגעני. אני לא מנסה לקחת ממך את הכעס הזה. או את הכאב שלך. או את זכותך לדרוש השלכות. הנקודה שלי אינה למחוק את הפרט באמצעות המשפט הנוח ״כולנו אשמים קצת בכל דבר״. זה יהיה עוד פישוט. הנקודה שלי כמעט הפוכה: אם יש חלק ששייך לי, אני רוצה לדעת מהו. והיה לי הרבה יותר קל לחיות בחברה שבה כל אדם משלם —במובן הרחב ביותר— בדיוק על החלק ששייך לו. לא יותר. לא פחות. — זו הסביבה שלי. הסביבה שממנה אני רוצה לברוח בכל רגע בחיי. סביבה עוינת ופחדנית. מערכת של המונים לא מתואמים שמשתתפים ללא הרף בתוצאות קולקטיביות, ובכל זאת מכריזים כל אחד על חפותו האישית. כולם מכריזים על עליונותם המוסרית. כולם מוצאים בקלות מדהימה את האשם שנמצא מחוץ לעצמם. ולכן אני זקוק לפנטזיה. את העולם שאני מחפש לא אמצא רק ביציאה החוצה כדי להרגיש את האוויר. לא בריח הרוזמרין של הים התיכון. אפילו לא אם תהיה לי מפרשית עוגנת בנמל, מחכה ליום יפה עם רוח כדי שאצא לכמה שעות, אחזור הביתה, אקפוץ לבריכה ואוכל fideuà שבושלה על עצים. כל זה יכול לשמח אותי. אבל עדיין אהיה שייך לאותו עולם. הסביבה שאני מדבר עליה קיימת רק בפנטזיה שלי. — משחקי לוח הם פנטזיה. ספרות היא פנטזיה. קולנוע הוא פנטזיה. סדרות הן פנטזיה. לפחות, הן חלק משלי. הן מאפשרות לי לעזוב לכמה שעות את הסביבה הלא מתואמת, הסותרת והלא צודקת הזאת, ולהיכנס לאחרת שמנוהלת על פי חוקים. והחוקים חייבים להיות מתואמים. הם חייבים להיות מובנים. הם חייבים להיות קשורים זה לזה. הם חייבים לייצר תוצאות צפויות בתוך המערכת. אחרת הפנטזיה נשברת. אולי זה אחד הדברים שמושכים אותי ביותר במשחקים: יקום קטן יכול להיות עקבי יותר מן היקום שמכיל אותו. ללוח יש גבולות. לעולם אין. במשחק אפשר להגדיר קבוצה של מצבים S, קבוצה של חוקים R, קבוצה של פעולות אפשריות A, ופונקציית מעבר: T(S, A) → S′ אם תעשה את זה, יקרה ההוא. אם תקבל החלטה, המערכת תגיב לפי חוקים ידועים. אפשר להתווכח אם החוקים טובים. אפשר לשנות אותם. אפשר ליצור אחרים. אבל בזמן המשחק אי אפשר להעמיד פנים שהם אינם קיימים רק מפני שהתוצאה שלהם לא מוצאת חן בעיניך. הלוח לא מכריז על חפותו. הלוח מגיב. — כך התחלתי ליצור את BALL. אבל המחשבה שמאחוריו כנראה ראויה ליותר תשומת לב ממשחק שכיום אולי אפילו אני לא אשחק בו. כי BALL נולד ממשהו שקדם ל-BALL. מן האדם שרוצה לברוח. מן הצורך במוצא. מן החשיבות של הפנאי. מן היכולת שלנו לבנות יקומים קטנים כשהיקום הגדול אינו מספיק. והבריחה הזאת אינה בהכרח חסרת השפעה. מחשבה יכולה ליצור שינוי. הפנטזיה יכולה להראות לנו מה כואב לנו דווקא משום שלרגע היא מאפשרת לנו להביט בכאב מבחוץ. היא יכולה לחשוף מה חסר. היא יכולה לאפשר לנו לנסות סדר אחר. היא יכולה לעזור לנו לזהות פתרון. אחרת אנחנו פשוט צוברים תסמינים. מטפלים באחד. אחר מופיע. מטפלים בשני. שלישי מופיע. ואנחנו ממשיכים להזדקק לאותה תרופה: פנטזיה. לא מפני שהפנטזיה פותרת את הסיבה, אלא מפני שאנחנו עצמנו לא מגיעים עמוק מספיק כדי לפתור אותה. — וכך אנחנו חוזרים להתחלה. אנחנו יכולים להמשיך לשאול. שאלה אחר שאלה. למה אני זקוק לפנטזיה? למה אני רוצה לברוח? למה הסביבה הזאת מרגישה לי עוינת? למה בני אדם בונים סביבות כאלה? למה אנחנו כפי שאנחנו? למה אנחנו קיימים? למה יש משהו במקום שלא יהיה דבר? אפשר להמשיך לעלות —או לרדת— עד שננסח שאלות שאולי אפילו אין לנו שפה מתאימה עבורן. אבל אין שום חובה להגיע לשאלה האחרונה היום. קודם לומדים מספרים. אחר כך לומדים לחבר. אחר כך לחסר. לכפול. לחלק. ורק הרבה אחר כך מנסים לפתור משוואות שהסימון שלהן היה בלתי מובן כאשר עוד למדנו לכתוב את הספרה אחת. תלך איתי כאן. אל תתחיל לומר שלפני כן לומדים לדבר, ולפני כן להשתמש במיתרי הקול. אתה יודע למה אני מתכוון. אל תמהר. אל תהפוך את החיפוש אחר השאלה המקורית —השאלה שהתשובה עליה תפתור את כל תעלומת החיים— לתירוץ לא לענות על השאלות שכבר נמצאות בהישג ידנו. קודם תספור. אחר כך תחבר. ואז נראה עד לאן אפשר להגיע. זה BALL. BALL הוא פנטזיה.